מה נחשב אירוע חריג, ומי מחליט
החוליה החלשה בכל נוהל אירועים היא המילה "חריג". כשאין לה הגדרה כתובה, איש הצוות שהיה שם מחליט בעצמו, לבד, בדקה שבה הוא הכי פחות פנוי להחליט. וכשמחליטים ככה, הקריטריון שמשתלט אינו חומרת האירוע אלא הערכה של איך ההורה יגיב. התוצאה מוכרת: אירוע רציני לא נרשם כי הילד נרגע אחרי שתי דקות, ואירוע זניח מקבל שיחת טלפון דרמטית כי במקרה מדובר במשפחה שנוטה להתקשר.
הפער הזה גם בולט להורים מהר יותר מכפי שנדמה. הורה שקיבל טלפון על שריטה בקבוצה אחת ולא שמע דבר על נפילה בקבוצה שנייה מסיק שהמוסד בוחר מה לספר לו, וזו מסקנה שקשה מאוד לתקן אחר כך. עקביות בין אנשי צוות אינה עניין של סגנון; היא מה שמחזיק את האמון בכל מה שנמסר בהמשך.
הגדרה שעובדת אינה מדרגת חומרה אלא רשימת סוגים, והיא באחריות ההנהלה ולא באחריות מי שעומד בחצר. ברגע שהיא כתובה, תפקידו של איש הצוות באירוע הוא לזהות לאיזו קטגוריה הדבר שייך ולפעול לפיה, ולא לשקול אם שווה לעשות מזה עניין. זה שינוי קטן בנוסח ושינוי גדול בעומס: מי שלא צריך להחליט אם לדווח, גם לא נושא את ההחלטה הזאת הביתה. שלוש משפחות מכסות כמעט הכול.
- פגיעה גופנית: כל חבלה שהשאירה סימן, שדרשה טיפול מעבר לשטיפה וחיבוק, או שנגעה בראש, בפנים, בשיניים, בעין או בפרק. גם אם הילד חזר לשחק כעבור דקה.
- אירוע בין ילדים: נשיכה, דחיפה שהפילה, מכה, או עימות חוזר שהגיע למגע. גם כשלא נשאר סימן, וגם כשלא ברור מי התחיל.
- אירוע תפעולי: ילד שיצא מטווח ראייה, ילד שנמסר למי שלא היה מורשה לאסוף אותו, מזון שהוגש למי שאסור לו, תרופה שניתנה בטעות או תרופה שהייתה אמורה להינתן ולא ניתנה. אלה החמורים מכולם, והם גם אלה שהכי קל לא לרשום, כי אין ילד בוכה שמזכיר אותם בסוף היום.
הדקות הראשונות: סדר פעולות, לא תיעוד
שום דבר שכתוב כאן על תיעוד אינו קורה בעשר הדקות הראשונות. קודם הילד: בדיקה, טיפול, הרגעה, והחלטה אם צריך גורם רפואי. התיעוד יכול לחכות ארבעים דקות; הילד לא.
הדבר השני, שנשכח כמעט תמיד, הוא שאר הקבוצה. איש צוות שכורע ליד ילד פצוע הוא איש צוות שכרגע אינו משגיח על חמישה עשר אחרים, וחלק ניכר מהאירועים הכפולים — שני אירועים באותו רבע שעה — נולדים בדיוק שם. נוהל טוב עונה על השאלה הזאת בשם: מי לוקח את הקבוצה כשמישהו יורד לטפל. "מישהו יסתדר" אינה תשובה, והיא מתגלה ככזאת רק בפעם הראשונה שצריך אותה.
ורק אחרי שהשניים האלה מסודרים, יש פעולה אחת קטנה ששווה לעשות מיד: לרשום את השעה. השעה היא הפרט היחיד שנשחק לגמרי תוך רבע שעה ואי אפשר לשחזר אותו בדיעבד, והיא בדיוק הפרט שיישאלו עליו — גם ההורה, גם ההנהלה, וגם מי שיקרא את התיעוד בעוד חודשיים. שתי מילים על פתק מספיקות.
מי מודיע להורה, מתי, ובאיזה ערוץ
הכלל היחיד שמונע את רוב הנזק הוא זה: ההורה שומע את זה מכם, לא מהילד. גרסה שמגיעה בארבע וחצי ברכב, בלי הקשר, מפי ילד בן ארבע שזוכר חצי, היא הגרסה הגרועה ביותר שאפשר לייצר, וכל שיחה שתבוא אחריה תתחיל מהמקום הזה. אין שום דבר שאפשר לומר בשש בערב שיתקן את הפער הזה.
העיתוי נגזר מהקטגוריה. פגיעה גופנית שאינה זניחה: טלפון באותו יום, לפני האיסוף. חבלת ראש, פנים או שיניים, וכל דבר שעלול להחמיר: מיד, בלי לחכות ולראות איך זה מתפתח. אירוע בין ילדים: באותו יום, לשתי המשפחות. טעות תפעולית: מיד, ועל ידי ההנהלה ולא על ידי איש הצוות שהיה מעורב — לא כדי לחפות עליו, אלא כי אירוע כזה הוא כשל של המוסד ולא של אדם, וההורה צריך לשמוע אותו ממי שיכול להתחייב לשינוי.
הערוץ חשוב לא פחות מהעיתוי. כל דבר שיש בו מטען רגשי נמסר בטלפון, ואחר כך, אם צריך, מאושר בכתב. הודעה כתובה בלבד על פציעה היא הדרך המהירה ביותר להפוך אירוע קטן לשיחה גדולה, כי הורה שקורא טקסט ממלא בעצמו את מה שחסר בו, ובדרך כלל ממלא לרעה. וטקסט שנשלח ולא נענה משאיר אתכם בלי לדעת אם המסר בכלל הגיע.
מה שלא עובד בשום מקרה הוא למסור את זה בשער, בין ילדים שמתפזרים ובין הורים אחרים ששומעים. גם כשהאירוע קטן, השיחה הזאת נשמעת לכולם, וההורה מקבל אותה כבדרך אגב בדיוק כשהוא הכי צריך תשומת לב מלאה.
כשאי אפשר להשיג את ההורה
זה קורה יותר משנדמה, ובדרך כלל בדיוק במקרים הדחופים. הורה בישיבה, בנהיגה, בטיפול. הכלל הראשון הוא לא להיתקע על מספר אחד: מתקשרים למספר השני שנמסר בהרשמה, ואם הוא לא עונה, לאיש הקשר לשעת חירום. זו הסיבה שהשדה הזה קיים בטופס ההרשמה, וזו גם הסיבה שאין טעם במוסד שבו הוא ריק אצל שליש מהילדים.
אחרי שני ניסיונות שלא נענו, משאירים הודעה קצרה שכוללת שלושה דברים בלבד: מי מתקשר, שהילד יציב וברשות מבוגר, ובקשה לחזור אלינו. לא מתארים את האירוע בהודעה קולית ולא בכתב. הורה שיאזין לתיאור פציעה בהודעה, בלי אפשרות לשאול שאלה, יבלע חצי ממנו וידמיין את החצי השני בדרך אליכם.
ובמקביל, אי אפשר להשיג את ההורה אינו סיבה לדחות טיפול. הסדר הוא הפוך: מטפלים לפי הצורך, ומודיעים כשמצליחים. מוסד שממתין לאישור טלפוני לפני פנייה לגורם רפואי במקרה שמחייב זאת עושה את הטעות היקרה ביותר ברשימה. שווה לוודא פעם אחת, בתחילת השנה, שההסכמה העקרונית לטיפול במקרה חירום נמצאת בכתב אצלכם, כדי שהשאלה הזאת לא תיפתח בפעם הראשונה תוך כדי אירוע.
ובכל מקרה: מתעדים גם את הניסיונות. שעה, מספר, ומה נעשה אחר כך. זה חלק מהתיעוד בדיוק כמו האירוע עצמו, והוא זה שיענה על השאלה "למה לא ידעתי" אם היא תישאל.
מה אומרים בשיחה
שיחה על אירוע היא אחת השיחות הבודדות שבהן שווה לדעת את המבנה מראש, כי היא נפתחת בזמן שאין בו פנאי לחשוב עליו. ארבעה חלקים, בסדר הזה, מכסים כמעט כל מקרה.
- מה קרה, בעובדות ועם שעה: מה בדיוק ראיתם, איפה, ומתי.
- מה עשינו: הטיפול שניתן, מי טיפל, ומה נאמר לילד.
- איך הילד עכשיו, ברגע הזה של השיחה. זו השאלה שההורה באמת שואל, וכדאי לענות עליה בלי שיצטרך לבקש.
- מה הלאה: על מה לשים לב בבית, ומה אנחנו עושים מחר.
שלושה דברים שלא לומר
הראשון הוא השערה על משהו שלא ראיתם. אם לא הייתם בשנייה שבה זה קרה, אומרים את זה: "מצאתי אותו על הרצפה ליד המתקן, לא ראיתי את הנפילה עצמה". זה נשמע פחות טוב ושווה הרבה יותר, כי הורה שיגלה מאוחר יותר שהתיאור הבטוח שקיבל היה ניחוש יפסיק להאמין גם לתיאורים הבאים.
השני הוא אבחנה. "הוא בסדר" אחרי מכה בראש אינה קביעה של איש חינוך, גם כשהיא מתבררת כנכונה. מתארים מה רואים — האם היה בכי, האם חזר לשחק, האם אכל — ומשאירים את ההערכה הרפואית למי שזה תחומו.
השלישי הוא ההבטחה "זה לא יקרה שוב". היא נשמעת כמו לקיחת אחריות והיא בעצם התחייבות שאי אפשר לעמוד בה, והיא תיזכר במדויק בפעם הבאה. מה שכן אפשר להתחייב עליו הוא שינוי מוגדר: "מהשבוע יש שני אנשי צוות בחצר בשעה הזאת", או "המתקן סגור עד שנבדוק אותו". שינוי קטן שקורה שווה יותר מהבטחה גדולה שלא.
ואם ההורה כועס, זו לא השיחה שבה מכריעים אחריות. מקשיבים, מוסרים את מה שידוע, ואם צריך קובעים שיחה נוספת ליום למחרת. ויכוח על אשמה בטלפון, שעה אחרי אירוע, אינו מסתיים בהסכמה של אף אחד.
התיעוד: מה נרשם, ובאילו מילים
התיעוד נכתב באותו יום, על ידי מי שראה. תיעוד שנכתב יומיים אחר כך על סמך זיכרון הוא סיכום, לא תיעוד, וההבדל בולט לעין של כל מי שיקרא אותו אחר כך.
ההפרדה בין מה שנראה לבין מה שהוסק היא אותו כלל שנכון בדיווח היומי, אבל כאן המחיר של ערבוב גבוה בהרבה. תיעוד אירוע נקרא לפעמים חודשים אחר כך, על ידי אנשים שלא היו שם, ולפעמים בהקשר שבו כבר יש מחלוקת. משפט כמו "התגרה בו כל הבוקר" אינו עובדה אלא מסקנה, ואי אפשר לעשות איתו כלום; "היו שלושה מקרים בבוקר שבהם לקח צעצוע מידיו" הוא משפט שאפשר לעבוד איתו. זה לא אומר שאין מקום להתרשמות — יש, והיא לפעמים החלק הכי שימושי בתיעוד. היא פשוט יושבת במשפט נפרד ומסומן ככזה.
ודבר אחרון על מסמכים: לא עורכים תיעוד בדיעבד. תיקון או השלמה נכתבים כתוספת עם תאריך משלה. מסמך שנערך אחרי שהתעוררה מחלוקת מאבד את ערכו בדיוק ברגע שבו הוא נחוץ, וזה נכון גם כשהתיקון עצמו תמים לחלוטין.
מעבר לזה, שבע שורות מספיקות. אין צורך בטופס בן שני עמודים; יש צורך בטופס שממלאים באמת.
- תאריך ושעה מדויקת. לא "לפני הצהריים".
- מקום מדויק: בחצר ליד מתקן הטיפוס, בכיתה בזמן ארוחה, במסדרון בדרך לשירותים.
- מי מהצוות היה נוכח, בשם.
- מה קרה, במונחים שאפשר לראות: "נפל ממתקן הטיפוס מגובה של כמטר ונחבט בברך שמאל". לא "השתולל ונפל".
- מה נעשה: שטיפה, קרח, מנוחה, פנייה לגורם רפואי, ומה נאמר לילד.
- למי נמסר, בשם, באיזו שעה ובאיזה ערוץ.
- מה נקבע להמשך: מעקב, שיחה, בדיקה של משהו בסביבה.
מה לא נכנס למה שנמסר להורה
שמו של ילד אחר. ההורה של מי שנפגע אינו זכאי לשמו של הילד השני, ולהפך. זה מידע של משפחה אחרת, וגם מבחינה מעשית זו הדרך הבטוחה ביותר להעביר את הטיפול מהמוסד לשיחה ישירה בין שתי משפחות — שיחה שאף אחד כבר לא שולט בה ושכמעט תמיד מסתיימת גרוע יותר.
לכן שווה להחזיק שתי רמות של רישום. רישום פנימי, מלא, שכולל את כל המעורבים בשם, כי בלעדיו אי אפשר לזהות דפוס ואי אפשר לטפל. ולצידו מה שנמסר לכל הורה, שנוגע לילד שלו בלבד. ההבחנה הזאת אינה בירוקרטיה; היא מה שמאפשר לכם לנהל רישום פנימי כן, בלי לשקול בכל שורה איך היא תיקרא בעיני מישהו מבחוץ.
ובאותה מידה לא נכנסים למה שנמסר: הערכות על איש צוות אחר, השערות על מה שקורה בבית, וכל דבר שנשמע כמו אבחנה. שלושתם עשויים להיות נכונים, ואף אחד מהם אינו שייך לטקסט הזה.
אירוע בין שני ילדים
המקרה הזה מייצר את רוב הטעויות, כי יש בו שתי משפחות ושתי שיחות שונות באותו יום, ושתיהן צריכות להישמע מכם. הנטייה הטבעית היא להתקשר רק להורה של מי שנפגע. משפחה שילדה נשך או דחף ותשמע על כך לראשונה שבוע אחר כך, מפי הורה אחר בחצר, תגיב בדיוק כפי שאתם מדמיינים.
להורה של מי שנפגע מוסרים מה קרה לילדו, מה נעשה, ואיך הוא עכשיו — בלי השם של הצד השני ובלי הבטחה מה יקרה לילד ההוא. להורה של מי שפגע מוסרים מה עשה ילדו, במונחים של התנהגות ולא של אופי, מה נעשה בעקבות זה, ומה אתם מבקשים מהם: בדרך כלל שיחה קצרה בבית באותה רוח, ולא ענישה שתגיע שעתיים אחרי שהילד כבר שכח.
וכשזה חוזר — אותו ילד, או אותו צמד, שלוש פעמים בחודש — זה כבר לא אירוע. זה דפוס, והוא דורש תוכנית עם תאריכים: מה משתנה בסביבה, מי משגיח על מה ובאילו שעות, ומתי חוזרים לבדוק. גם כאן הגבול נשמר: מתארים התנהגות, מפנים למי שצריך, ולא מאבחנים. הרישום המצטבר הוא מה שהופך שיחה כזאת עם ההורים ממשהו מעורפל למשהו שאפשר להתקדם איתו.
שאר הקבוצה, ושאר ההורים
אירוע בחצר רואים עוד עשרה ילדים, וכל אחד מהם ייקח הביתה גרסה. חלק מההורים ישמעו על זה עוד באותו ערב, מפי ילד שראה משהו מרחוק, ואחדים מהם יתקשרו למחרת. זה שלב צפוי לחלוטין, ולמרות זאת הוא כמעט תמיד תופס מוסדות לא מוכנים.
מול הילדים שראו, המשימה היא לסגור את האירוע ולא להשאיר אותו פתוח. משפט קצר לקבוצה, ענייני, שאומר מה קרה, שמטפלים בזה, ושהילד בסדר או שההורים שלו בדרך. ילדים שלא מקבלים שום מסגור ממלאים את החסר בעצמם, ובגיל הזה הם ממלאים אותו בגדול. אין צורך בשיחה ארוכה; יש צורך במשפט אחד מפי מבוגר.
ומול הורה אחר שמתקשר לשאול, הגבול פשוט ולא תמיד נוח: מוסרים שהיה אירוע, שהוא טופל, ושהמשפחה המעורבת עודכנה. לא מוסרים שמות, לא פרטים, ולא הערכות. אם השאלה היא "האם הילד שלי מעורב", עונים עליה, כי זו שאלה על ילדו. כל השאר אינו שלו, וגם הורה שמתעקש יקבל את התשובה הזאת אם היא נאמרת באותו נוסח לכולם.
החריג היחיד הוא אירוע שנוגע לכלל הקבוצה — מחלה מדבקת, תקלה בטיחותית, שינוי בסביבה בעקבות משהו שקרה. שם דווקא כן נשלחת הודעה יזומה לכל ההורים, בלי שמות ובלי פרטים אישיים, שאומרת מה קרה ומה השתנה בעקבותיו. הודעה כזאת, שנשלחת לפני שמתחילות השאלות, חוסכת עשרים שיחות טלפון.
מתי האירוע עולה מדרגה
יש אירועים שלא נשקלים בכלל על ידי איש הצוות שנמצא שם. הרשימה הבאה היא רשימת פעולה מיידית, לא רשימת שיקול דעת.
- חבלת ראש, ובמיוחד איבוד הכרה ולו לרגע, הקאה, בלבול או ישנוניות חריגה אחריה: פנייה לגורם רפואי, בלי המתנה.
- קושי בנשימה, תגובה אלרגית, נפיחות בפנים או בשפתיים: נוהל החירום של המוסד, ובמקביל טלפון להורה.
- חבלה בשן קבועה או פגיעה בעין.
- שבר או חשד לשבר, וכל חבלה שמונעת מהילד לעמוד או להזיז גפה.
- ילד שנשאר ללא השגחה, ולו לדקות ספורות, גם אם לא קרה לו דבר.
- ילד שנמסר לאדם שאינו ברשימת המורשים לאסוף.
ומה שאינו נוהל פנימי בכלל
חשד לפגיעה בילד הוא מסלול נפרד לחלוטין. הוא אינו נתון לשיקול דעת אישי, אינו נושא לשיחה בערב עם ההורה, ואינו מתנהל דרך נוהל האירועים שתואר כאן. הוא מטופל לפי נוהל המוסד ולפי חובות הדיווח שבחוק, ובאופן מיידי. אם אינכם יודעים בדיוק מה הנוהל במוסד שלכם, זו שאלה לשאול היום ולא ביום שבו תצטרכו אותה.
ומעבר לזה יש שכבה שמשתנה ממוסד למוסד: חובות דיווח לרשות הרישוי, למבטח או לגורם אחר, ומה בדיוק צריך להימסר להם ובאיזה לוח זמנים. זה תלוי בסוג המסגרת, ברישיון ובפוליסה, ואין תשובה אחת שנכונה לגן, לצהרון ולקייטנה כאחד. שווה לברר את זה פעם אחת בתחילת השנה מול הגורמים הרלוונטיים ולכתוב את התשובה בתוך הנוהל, במקום לחפש אותה בשמונה בערב אחרי שקרה משהו. הטקסט הזה מתאר סדר עבודה ואינו ייעוץ משפטי.
מה עושים עם התיעוד אחרי חודש
הערך האמיתי של רישום אירועים אינו במסמך הבודד אלא בערימה. עשרים דקות פעם בחודש, עם כל האירועים של החודש פרושים לפנים, מגלות דברים שאף אירוע בנפרד לא יגלה.
הבדיקה הזאת שווה משהו רק אם היא מסתיימת בשינוי שאפשר לראות. "לשים לב יותר בחצר" אינו שינוי; זו הנחיה שאי אפשר לדעת אם בוצעה. "בין ארבע לארבע וחצי יש שני אנשי צוות בחצר במקום אחד", או "מתקן הטיפוס סגור עד שייבדק", או "הארוחה מתחילה בקבוצות של שישה במקום כולם יחד" — אלה שינויים, ואפשר לבדוק בחודש הבא אם הם עבדו.
ויש לזה תשואה נוספת, פחות מובנת מאליה. מוסד שיכול לומר להורה "בדקנו את זה, ראינו שזה חוזר בשעה מסוימת, ושינינו את השיבוץ" נמצא בשיחה אחרת לגמרי ממוסד שמסביר בכל פעם מחדש שילדים נופלים. שני המשפטים נכונים; רק אחד מהם משאיר את ההורה עם תחושה שמישהו סופר. ארבע שאלות מספיקות כדי להגיע לשם.
- מתי. אם רוב האירועים מרוכזים ברבע השעה שאחרי הארוחה או בשעה האחרונה של היום, זה לא צירוף מקרים אלא שעה שבה הילדים עייפים יותר או שיש בה פחות עיניים.
- איפה. מתקן אחד שחוזר בשלושה דיווחים הוא מתקן, לא מזל רע.
- מי היה בתפקיד. לא כדי להאשים אף אחד, אלא כי לפעמים מה שמתגלה הוא איש צוות שנשאר לבד בשעה שדורשת שניים.
- כמה זמן עבר עד שההורה עודכן. זה המספר שמנבא הכי טוב איך תיראה השיחה הבאה, והוא גם היחיד מהארבעה שתלוי כולו בכם.
טעויות נפוצות
הרשימה הבאה אינה תיאורטית. אלה הדברים שחוזרים במוסדות שונים, בגדלים שונים, ורובם נובעים מהיעדר נוהל ולא מרשלנות.
- לחכות לאיסוף כדי לספר. ההורה שומע מהילד ברכב, וההודעה שלכם מגיעה אחרי הגרסה שלו ומתחרה בה.
- למסור את זה בשער. השיחה נשמעת לכולם, וההורה מקבל אותה בדרך אגב בדיוק כשהוא צריך תשומת לב מלאה.
- לתעד רק אירועים שהסתיימו בבכי. הטעויות התפעוליות הן החמורות יותר ואינן משאירות סימן שמזכיר לרשום אותן.
- לכתוב פרשנות במקום עובדה. "השתולל", "התגרה" ו"התעצבן" הן מסקנות, והן לא יעזרו לאף אחד בעוד חודשיים.
- להשאיר את התיעוד בפנקס אישי. פנקס שנשאר בתיק של מי שעזב באוגוסט הוא תיעוד שלא קיים.
- לכתוב תיעוד אחד לשני ילדים ולשלוח אותו לשתי המשפחות.
- לתקן מסמך אחרי שהתעוררה מחלוקת, במקום להוסיף לו שורה מתוארכת.
- להבטיח שזה לא יקרה שוב, במקום להתחייב לשינוי מוגדר אחד.
- לדווח על אירוע ולא לחזור להורה למחרת. שאלה קצרה בבוקר, "איך היה הלילה", שווה יותר מכל הניסוח של אתמול.
ומה מכל זה דורש מערכת
כמעט הכול כאן הוא נוהל, לא תוכנה. מוסד שיש לו הגדרה כתובה של מה נרשם, טופס מודפס בקלסר ותשובה ברורה לשאלה מי מתקשר להורה, יטפל באירוע טוב יותר ממוסד שיש לו מערכת ואין לו הגדרה. אם יש זמן לדבר אחד בלבד, הוא הדף הכתוב ולא הכלי.
מערכת נכנסת לתמונה בשלוש נקודות, כולן משניות לנוהל עצמו: כשהמידע הרפואי צריך להיות זמין לאיש הצוות שבתפקיד לפני האירוע ולא אחריו, כשצריך לדעת מי מהילדים בכלל היה במוסד באותו יום, וכשלא רוצים שהתקשורת עם ההורים תשב בטלפון פרטי של מישהו שאולי לא יהיה כאן בשנה הבאה.
ולגבי EduKal, שווה לומר קודם מה אין: אין בה טופס אירוע חריג ייעודי ואין העלאת קבצים או מסמכים, ולכן טופס האירוע עצמו יישאר אצלכם, בקלסר או במסמך. גם ההודעות במערכת אינן הכלי לזה — הן ערוץ של המוסד לקבוצה או לכלל המוסד, כלומר עדכון כללי ולא הודעה אישית על ילד. ההודעה על אירוע היא טלפון, ותישאר טלפון.
מה שכן: נוכחות יומית שמראה מי מהילדים היה נוכח, דיווח יומי להורים שמייצר את התמונה השוטפת שעליה אירוע חריג יושב כחריגה ממנה, קבוצות והרשאות לפי תפקיד שנאכפות במסד הנתונים כך שאיש צוות רואה את הקבוצה שלו והורה רואה את ילדו בלבד, והזמנת אנשי צוות במייל עם כניסה גם דרך חשבון Google.
החלק שמכריע איך ייראה האירוע הבא הוא בכל מקרה לא הכלי. הוא ההגדרה שנכתבה באוגוסט, השם של מי שלוקח את הקבוצה כשמישהו יורד לטפל, והשעה שנרשמה בזמן שעוד זכרו אותה.