משפחה שלא קוראת עברית: מה חייב להיות מובן, מי מתרגם, ואיך יודעים שזה עבר

שלוש רמות של פער, ולא אחת

הנטייה היא לראות את זה כשאלה של כן או לא, ובפועל יש כאן שלושה מצבים שונים שדורשים שלוש תשובות שונות. הראשון הוא הורה שמדבר עברית שוטפת ואינו קורא אותה, או קורא לאט. הוא עונה בשער בלי שום סימן לקושי, ואת ההודעה הארוכה שנשלחה בשמונה בערב הוא לא קרא עד הסוף. השני הוא הורה שקורא עברית יומיומית ונשבר ברגיסטר הפורמלי: ההסכם, הצהרת הבריאות, "בכפוף ל", "למעט", "בהתראה של שלושים יום". השלישי הוא הורה שאינו קורא ואינו מדבר, וכל הערוץ מולו עובר דרך אדם נוסף.

ויש מצב רביעי, הנפוץ מכולם והפחות מזוהה: הורה אחד דובר עברית וההורה השני לא. הכול מגיע אל הראשון, הוא הופך להיות הערוץ של המשפחה, וזה עובד היטב עד שהוא נוסע לשבוע או עד שהזוג נפרד. בינתיים ההורה השני הוא הורה לכל דבר, עם אותן זכויות ואותה אחריות, שלא קיבל מכם שום מידע ישירות אף פעם.

מי המשפחות האלה משתנה מאזור לאזור, ואין טעם ברשימה: משפחות שהגיעו לארץ בשנים האחרונות, משפחות דוברות ערבית, משפחות דוברות רוסית, הורים שעובדים בארץ ושפת הבית שלהם אחרת, והורה עם קושי בקריאה בכל שפה שהיא. התשובה התפעולית בכל המצבים האלה זהה, וזו הסיבה שכדאי שתהיה אחת.

והערה אחת לפני הפרטים. העניין כאן אינו רגישות ואינו נימוס. מידע שלא הובן הוא מידע שלא נמסר, וכשמדובר באלרגיה, במורשי איסוף או בנוהל חירום זה כשל תפעולי ככל כשל אחר, ולא שאלה של יחסים טובים.

מה חייב להיות מובן, ומה מספיק שיימסר

הנושא הזה הופך לנשלט ברגע שמפסיקים לנסות לגשר על הכול. רוב מה שמוסד שולח הוא מידע שימושי ולא קריטי: התפריט, הפעילות של השבוע, יום תחפושות, בקשה להביא בגד להחלפה. חלק קטן ממנו הוא מידע שאי הבנה שלו נגמרת בילד שלא נאסף, במזון שאסור לו, או בהורה שאינו יודע לאן לקחו את הילד שלו. הרשימה הקריטית קצרה וסופית, ולשם הולך המאמץ.

הבדיקה המעשית לשאלה לאן שייך פריט היא אחת: מה קורה אם זה לא הובן. אם התשובה היא שההורה יופתע, זה הסוג השני. אם התשובה היא שייפגע ילד, שילד יישאר לבד, או שייווצר חוב שההורה לא ציפה לו, זה הסוג הראשון, והוא זה שמאמתים ולא רק שולחים.

• שעות הפעילות, שעת האיסוף האחרונה, ומה קורה באיחור.
• מי מורשה לאסוף את הילד, ומה הנוהל כשמגיע אדם שאינו ברשימה.
• אלרגיה או מצב רפואי: מה אתם עושים בפועל, ומה ההורה אמור להביא ולעדכן.
• סף הכניסה כשילד חולה, ומתי אתם מתקשרים אליו לבוא לקחת אותו.
• נוהל חירום: לאן לוקחים את הילדים, ומה ההורה עושה ומה הוא לא עושה.
• מה המשפחה משלמת, מתי, מה נגבה בנפרד, ומה קורה כשתשלום לא מתבצע.
• על מה היא חותמת: ההסכם, הסכמה ליציאה מחוץ למוסד, הסכמה לצילום.
• למי פונים כשיש בעיה, כדי שפנייה לא תיעצר מפני שלא היה ברור לאן לכתוב.

טופס ההרשמה: מי מילא אותו באמת

טופס הרשמה שמולא על ידי מי שאינו ההורה הוא הכשל הנפוץ ביותר כאן, והוא גם היחיד שאינו נראה כמו כשל. הטופס מגיע מלא, בעברית תקינה, עם כל השדות. השכן או הגיס שעזר למלא כתב את הטלפון שלו בשדה של איש הקשר הנוסף, דילג על שדה האלרגיות מפני שהשאלה לא הייתה ברורה, וענה "לא" בשאלה הרפואית מפני שזו התשובה שאינה דורשת הסבר.

הסימנים קיימים ואפשר לראות אותם לפני היום הראשון. שדה בריאות ריק או בן מילה אחת. כל התשובות שליליות. איש קשר נוסף בלי שנאמר מה הקשר שלו לילד. אותו מספר טלפון שחוזר בשתי משפחות שאינן קרובות. טופס שנשלח שלוש דקות אחרי שהקישור נפתח.

מה שעובד הוא עשרים דקות, פעם אחת, לפני שהילד מתחיל: עוברים על השדות הקריטיים מול ההורה עצמו, בטלפון או בפגישה, לא כהקראה של טופס אלא כשאלות שהתשובה עליהן נאמרת בקול. שואלים שאלות פתוחות, "מי יאסוף את הילד ביום חמישי" ולא "הרשימה מעודכנת, נכון". ומה שנאמר בשיחה הזאת מעודכן אחר כך בכרטיס הילד, עם ציון מי מסר ומתי.

תור האישורים הוא המקום שבו זה קורה בפועל. בקשת הרשמה שנכנסת לתור ומחכה שמישהו יאשר אותה היא בקשה שאפשר להסתכל עליה לפני שהילד מתחיל, ושדה קריטי שנשאר ריק הוא סיבה לא לאשר אלא להתקשר. במוסד שההרשמות מגיעות אליו כשרשרת הודעות אין בכלל נקודה כזאת, והטופס החסר מתגלה ביום שצריך אותו.

מי מתרגם, ומי לא

ההחלטה מי הערוץ של המשפחה מתקבלת כמעט תמיד בברירת מחדל, כלומר לפי מי שהיה בשער באותו רגע. כדאי להחליט אותה פעם אחת לכל משפחה, לרשום אותה בכרטיס הילד, ולומר להורה שזה מה שהוחלט. מה שבא אחר כך הוא כבר רק פירוט של הגבולות.

הילד אינו מתרגם. לא את ההסכם, לא את סידור האיסוף, לא שיחה על עצמו, וגם לא "תגיד לאימא שמחר יוצאים". מעבר לכך שבן שש אינו ערוץ אמין, ילד שמתרגם שיחה על עצמו נמצא בעמדה שאין לה מקום, וילד שמתרגם על כסף לומד את מצב הבית. החריג שנשמע קטן הוא בדיוק מה שמייצר את ההרגל: משפט שנמסר בשער דרך הילד הופך אותו לאחראי על כך שהמשפט יגיע.

אח או אחות גדולים, כולל בגיל עשרים, הם ערוץ סביר לטכני: שעות, יציאה, טופס, תזכורת. הם אינם ערוץ לכל מה שנוגע לגוף של הילד, להתנהגות שלו או לכסף של המשפחה, וזה גבול שאומרים אותו פעם אחת ולא מתנצלים עליו.

שכן או אדם מהקהילה שמתנדב לעזור הוא האפשרות הזמינה ביותר והפרטית פחות מכולן. הקו הפשוט כאן הוא שלמידע השימושי זה בסדר, בתנאי שההורה בחר בו ולא אתם. לכל מה שנוגע לילד המסוים הזה, לבריאות שלו, להתנהגות או לשיחה תקופתית, לא: מה שעובר דרכו נשאר אצלו, ומה שחוזר אליכם ממנו הוא כבר מפורש ולא מתורגם.

מתורגמן מקצועי לשיחה אחת עולה פחות ממה שמעריכים, ולשיחה השנתית על ילד שיש לגביו קושי מתמשך הוא הפריט הזול ביותר בכל התיק. מוסד שעושה את זה פעם בשנה לשתי משפחות מגלה שההוצאה הזאת קטנה מכל טעות אחת שהיא מונעת.

ואפליקציית תרגום בטלפון היא כלי לגיטימי למשפט יומיומי, קצר וקונקרטי: השיעור מתחיל בשתיים, הילד אכל מעט, הכובע נשאר כאן. היא אינה כלי להסכם, להנחיה רפואית, להסכמה חתומה ולשום משפט שאי הבנה שלו נגמרת בילד שנשאר לבד.

איש הצוות שמדבר את השפה

בחלק גדול מהמוסדות יש אשת צוות שמדברת את שפת המשפחה, ומהרגע שזה מתגלה היא הופכת להיות הערוץ. זה עובד, וזה המשאב הנכון להשתמש בו. זה גם מייצר ארבע בעיות, וכולן נמנעות אם אומרים אותן פעם אחת מראש.

הראשונה היא שהיא הופכת לנקודת כשל אחת. הטלפון של המשפחה שמור אצלה בנייד הפרטי, ההודעות עוברות דרכה, וביום שהיא חולה או בחודש שהיא עוזבת המשפחה נשארת בלי ערוץ. הכלל הוא שהיא מסייעת לערוץ של המוסד ואינה מחליפה אותו: מה שנמסר דרכה נרשם באותו מקום שבו נרשם כל דבר אחר, וההודעה עצמה נשלחת מהמוסד ולא ממנה.

השנייה היא שהיא נשאבת לתוך היחסים. הורה שיש לו אדם אחד שמבין אותו מתקשר אליה בערב, מבקש שתתערב, ומספר לה דברים שלא יספר להנהלה. זו עבודה רגשית אמיתית שנופלת על מי שלא ביקש אותה, ובמוסד קטן היא נגמרת בשחיקה של דווקא איש הצוות שהכי עוזר.

השלישית היא שיש שיחות שהיא אינה מי שמתרגם אותן. שיחה על ילד מהקבוצה שלה עצמה, שיחה שבה נמסרת ביקורת על עמיתה, תלונה, או חשד. באלה היא אינה שירות טכני אלא צד, וההורה גם מבין את זה היטב.

והרביעית היא שזו עבודה. אם תרגום קורה אצלה כל שבוע, הוא חלק מהתפקיד, הוא מופיע בשעות שלה, והוא נאמר במפורש ולא מונח כטובה שמגיעה בגלל מי שהיא.

עברית פשוטה, וזה כמעט כל הפתרון

ההתערבות הזולה והיעילה ביותר כאן אינה תרגום אלא ניסוח. הודעה שנכתבה כך שהורה שקורא עברית חלקית מבין אותה נכון היא הודעה שכל ההורים מבינים נכון, כולל מי שקורא אותה בעמידה בתור בסופר. אין בזה שום דבר מתנשא: קריאה של חמש שורות שנכתבו בשקט דורשת פחות ממה שנראה.

מה שנשבר הכי הרבה הוא פרט קריטי שמונח בסוף משפט ארוך. "מחר נצא לגינה הציבורית בשעה תשע, ולכן נבקש להגיע עד שמונה ורבע עם כובע ובקבוק מים" הוא משפט תקין לגמרי, ומי שקורא ממנו חצי יוצא עם "מחר" ועם "גינה". מה שהוא היה צריך לצאת איתו הוא שעת ההגעה ושני הפריטים.

אותו תוכן, אחרת: "מחר, יום שלישי, 12 בנובמבר. להגיע עד 8:15. להביא כובע ובקבוק מים. אנחנו יוצאים לגינה הציבורית ב-9:00 וחוזרים ב-11:00." ארבעה משפטים קצרים, הפעולה בהתחלה, המספרים בספרות, ואין מה להסיק.

• נושא אחד בהודעה. שתי הודעות קצרות עוברות טוב יותר מהודעה אחת שיש בה שני דברים.
• מה שההורה צריך לעשות נמצא בהתחלה ולא בסוף.
• מספרים בספרות, גם שעות: 8:15 ולא רבע לתשע.
• תאריך מלא ושם היום, ולא "מחרתיים" ולא "בשבוע הבא".
• בלי ראשי תיבות, בלי קיצורים, ובלי ביטויים שאינם מילוליים.
• משפטים קצרים, שורה אחת לכל עניין.
• אותו נוסח בדיוק לאותו דבר בכל פעם, גם אם זה נשמע חוזר על עצמו.
• שורה אחרונה שחוזרת על מה שצריך לעשות ומתי.

איך יודעים שזה עבר

השאלה "הבנת" מחזירה כן תמיד, ובפער של שפה ושל עמדה היא מחזירה כן עוד יותר. הורה שעומד מול מי שמחזיק את הילד שלו לא יאמר שהוא לא הבין, וגם לא יבקש שיחזרו על זה בפעם השנייה.

מה שכן עובד הוא לבקש תוכן ולא אישור. מי יאסוף את הילד מחר. מה אנחנו עושים אם יש לו חום. באיזו שעה אתם מגיעים ביום חמישי. התשובה, בכל שפה שהיא תינתן, אומרת לכם אם המידע עבר, ולוקחת שלושים שניות.

וסימון קריאה הוא עובדה על מסירה ולא עובדה על הבנה. שווה לומר את ההבדל הזה במפורש, מפני שהמערכת מספקת את הראשון וקל להאמין שהיא מספקת את השני. הודעה שמסומנת כנקראה מספרת שההורה פתח אותה, ולא יותר מזה. ברשימה הקריטית הפתיחה היא תחילת האימות ולא סופו: שיחת טלפון של דקה וחצי באותו יום היא מה שסוגר אותו.

ויש סימנים לפער שאף אחד לא הכריז עליו. הורה שלא שואל אף פעם שאלה. הורה שמסכים מהר לכל דבר. ילד שמגיע בלי מה שהתבקש פעמיים ברצף. משפחה שנעדרת מאירוע שכולם ידעו עליו. טופס שחוזר ריק. לכל אחד מאלה יש עשרה הסברים תמימים, וכששניים מהם מופיעים באותה משפחה זו סיבה להתקשר ולא לשלוח הודעה נוספת.

ההסכם, ההנחיה הרפואית וההסכמות

זה הסעיף שבו לא מאלתרים, והתשובה בו אינה מגיעה מטקסט באינטרנט. שלוש שאלות כאן הן שאלות משפטיות, ושואלים אותן פעם אחת מול עורך דין: מה תוקפו של הסכם שנחתם בידי מי שאינו קורא את השפה שבה הוא כתוב, מה נדרש מכם כדי להראות שהתנאים הוסברו, והאם הסכמה שניתנה בלי הבנה, ליציאה מחוץ למוסד או לצילום, היא הסכמה.

מה שהצד התפעולי יכול לספק בכל מקרה, ולא משנה מה התשובה המשפטית, הוא שההסבר התקיים ושיש לו תיעוד. רישום קצר בתיק הילד, באיזה תאריך, עם מי, דרך מי, ואילו סעיפים נעברו, שווה יותר מחתימה בפני עצמה. הוא לוקח חמש דקות ביום שהוא קורה, ואי אפשר לייצר אותו בדיעבד.

הנחיה רפואית היא המקרה החד ביותר. הנחיה מרופא מגיעה בעברית ומכוונת לצוות, ולכן ההבנה של הצוות אינה הבעיה. מה שצריך אימות הוא הכיוון ההפוך: מה אתם עושים בפועל ומה אינכם עושים, מי נותן מה, מתי אתם מתקשרים, ומה ההורה חייב להביא ולחדש. הורה שחושב שמונחת אצלכם תרופה שאינה מונחת אצלכם הוא כשל שיתגלה ביום הגרוע ביותר.

והחלק המעשי: אם קיים אצלכם תרגום של ההסכם לשפה שהמשפחה קוראת, הוא נמסר כעותק להסבר, וההסכם שנחתם נשאר העברי, אלא אם עורך דין אמר אחרת. מה שלא כדאי הוא להחליט את זה לכל משפחה בנפרד ולפי מי שביקש. מחליטים פעם אחת, וזה חל על כולן.

הרגע הדחוף

סגירה בהתראה קצרה, אירוע בטחוני, ילד שנפגע. זו השעה שבה הפער עולה הכי ביוקר, והיא גם השעה שאין בה זמן לגשר עליו. לכן הוא נסגר מראש, ובשורה אחת: אילו משפחות מקבלות שיחת טלפון ולא רק הודעה, ומי מתקשר אליהן.

הרשימה קצרה, שתיים או שלוש משפחות, והיא מונחת ליד שאר נוהל החירום ולא בראש של המנהלת. מי שמתקשר נקבע בשם מראש, מפני שבאותה שעה המנהלת עצמה נמצאת עם הילדים ולא עם הטלפון.

וההודעה שיוצאת לכולם נכתבת דווקא באותו רגע, בלחץ, וזה בדיוק כשהניסוח מתפרק. שתיים או שלוש ההודעות שידועות מראש, ובהן שהמוסד סגור היום, שצריך לבוא לאסוף עכשיו, ושאנחנו במרחב המוגן והילדים בסדר, נכתבות פעם אחת בשקט במשפטים קצרים ונשמרות אצלכם מוכנות. מי שכתב אותן מראש ישלח אותן באותה דקה.

ועובדה טכנית ששווה לזכור כאן במיוחד: אין התראות דחיפה. הודעה נקראת כשההורה פותח את האפליקציה, ולכן כל דבר שתלוי בזמן נמסר בטלפון, לכל המשפחות. במשפחה שאינה קוראת עברית השיחה הזאת אינה שדרוג אלא הערוץ עצמו.

שיחה על הילד כשהשפה באמצע

שיחה תקופתית, שיחה על התנהגות שחוזרת, שיחה על קושי שהתגלה. השיחות האלה קשות גם בשפה משותפת, ודרך מתרגם הן נעשות ארוכות פי שתיים ומדויקות בחצי. מה שמשתנה הוא המבנה ולא התוכן.

פחות נושאים. שניים לכל היותר, ועדיף אחד. שיחה עם מתרגם שנאמרו בה חמישה דברים היא שיחה שאחריה לא נשמע אף אחד מהם, וההורה יוצא ממנה עם תחושה כללית לא טובה ובלי מה לעשות.

ומה שנמסר בה הוא נצפה וקונקרטי ולא מפרש. "הוא לא משתלב" אינו שורד תרגום, ולמעשה גם לא שורד עברית. "בשבועיים האחרונים הוא שיחק לבד בחצר, וכשהצטרף לקבוצה הוא יצא ממנה תוך דקה" עובר, מפני שאין בו שום דבר שצריך לפרש.

סיכום כתוב של שלושה משפטים, שההורה לוקח איתו: מה ראינו, מה אנחנו עושים, מה אנחנו מבקשים מכם. הדף הזה הוא מה שייקרא בבית, עם מי שקורא בבית, והוא גם מה ששני הצדדים יחזרו אליו בעוד שלושה חודשים במקום להתווכח על מה נאמר.

ובחירת המתרגם בשיחות האלה היא לפי רגישות ולא לפי זמינות, כפי שנאמר למעלה. ודבר אחד אינו משתנה כאן בכלל: בחשד לפגיעה בילד הנוהל הקיים חל כפי שהוא ואינו ממתין למתרגם. חובת הדיווח חלה על מי שראה, והיא אינה נדחית מפני שהשיחה עם ההורה לא הייתה אפשרית באותו יום.

הילד שבאמצע

ילד במשפחה ששפת הבית שלה אחרת נושא שני דברים שיש להם משמעות תפעולית אצלכם. הראשון הוא תפקיד המתרגם של הבית, שהוא ימלא בכל מקרה מול הקופה ומול הרשות. החלק שלכם הוא לפחות לא להוסיף לזה, וזו הסיבה המעשית לכלל שנאמר למעלה.

השני הוא העברית שלו עצמו, וכאן נמצאת הטעות הנפוצה. ילד ששקט שלושה חודשים בקבוצה שהשפה בה אינה שפתו אינו בהכרח ילד עם קושי התנהגותי, וילד שאוצר המילים שלו בעברית קטן בגיל ארבע אינו בהכרח ילד עם עיכוב שפתי. ההבחנה בין שתי האפשרויות אינה שלכם, והטעות יקרה בשני הכיוונים: גם הפניה לגורם חיצוני על מה שהיה רק שפה, וגם המתנה של שנה שלמה מפני שזו רק השפה.

מה שהצד התפעולי כן יכול לעשות הוא לרשום. שבועיים של רישום של מה שנראה בפועל, עם מי הוא משחק, באיזו שפה, אילו מילים הוא כן משתמש בהן, למה הוא מגיב ומתי הוא פונה ביוזמתו למבוגר, הוא מה שהופך את ההבדל בין שתי האפשרויות לדבר שאפשר לראות. זה אותו רישום שכל עניין חוזר דורש, ולא משהו מיוחד.

ובתוך הקבוצה, ילד בלי השפה צריך שהיום יהיה קריא בלי מילים: אותו סדר בכל יום, תמונות של רצף היום על הקיר, ומבוגר שמודיע על מעבר מראש ובתנועה ולא רק במשפט. זה לא עולה כלום, וזה גם עוזר לשלושה ילדים אחרים בקבוצה שזקוקים לאותו דבר מסיבות אחרות לגמרי.

טעויות שחוזרות

שש טעויות חוזרות כמעט בכל מוסד שיש בו משפחה כזאת, וכולן זולות לתיקון כשמזהים אותן מראש.

• להסתמך על ההורה דובר העברית מבין השניים, ולהשאיר את ההורה השני בלי מידע ובלי ערוץ.
• לשאול "הבנת", לקבל כן, ולסמן את זה כאימות.
• לראות סימון קריאה ולהניח שהמידע הובן.
• להעביר דרך הילד דברים קטנים, עד שיום אחד עובר דרכו גם דבר גדול.
• להשאיר את כל הערוץ אצל אשת צוות אחת, בלי שאף אחד אחר יודע מה נמסר ומתי.
• לתרגם את כל ההודעות ולא לאמת אף אחת מהקריטיות, במקום ההפך.

ומה מכל זה דורש מערכת

רוב מה שכתוב כאן אינו תלוי בתוכנה. הוא רשימה קצרה של מה שחייב להיות מובן, החלטה אחת לכל משפחה על מי הערוץ שלה, ניסוח במשפטים קצרים, ושאלה שהתשובה עליה היא תוכן ולא כן. מוסד שיש לו את ארבעת הדברים האלה מסודר יותר מכל מוסד שיש לו מערכת ואין לו אותם.

מה שכן נשען על מערכת הוא קיומו של ערוץ אחד שנשאר. הודעה לקבוצה או לכל המוסד פירושה שכל המשפחות קיבלו את אותו נוסח, באותו מקום, ושהוא נשאר שם ואפשר לחזור אליו מאוחר יותר. זה בדיוק מה שהורה שקורא לאט זקוק לו, וזה בדיוק מה שהודעה שנעלמה בשרשור וואטסאפ אינה נותנת. סימון הקריאה מספר מי פתח ומי לא, וזו רשימת הטלפונים שאתם עושים. הרשאות לפי תפקיד וקבוצה מאפשרות שאשת הצוות שמטפלת במשפחה תראה את מה שהיא צריכה, וב-EduKal הן נאכפות במסד הנתונים ולא רק במסך. השדות שנאספו בהרשמה, ובהם אלרגיות, מידע רפואי ומורשי איסוף, יושבים בכרטיס הילד, ולכן תשובה בשער אינה תלויה בזיכרון של שיחה שעברה דרך מתרגם לפני חצי שנה.

שני דברים כאן עובדים טוב במיוחד דווקא מול הפער הזה. הדיווח היומי, מפני שיש לו מבנה חוזר: הורה שרואה את אותם שדות בכל יום מפסיק להזדקק למילים כדי לקרוא אותם, ואחרי שבועיים הוא קורא את היום של הילד שלו בחמש שניות. ומסך התשלומים, שהוא לצורך הזה הכלי הטוב ביותר במערכת: מה חויב, מה שולם ומה פתוח, כמספרים בטבלה. טבלת מספרים חוצה פער שפה טוב מכל פסקת הסבר, וחלק גדול מאי ההבנות הכספיות שמתגלות בפברואר היה נמנע אם ההורה היה רואה את המספרים ולא שומע אותם. שווה לחזור ולומר ש-EduKal רושמת תשלומים שבוצעו מחוצה לה ואינה גובה כסף.

ושלושה דברים אינם קיימים ולא כדאי לתכנן סביבם. אין תרגום של המערכת ואין תרגום של התוכן: EduKal בעברית, וגם מה שאתם כותבים בה. אין אפשרות להעלות מסמכים, ולכן עותק מתורגם של ההסכם, הצהרת הבריאות וההסכמות החתומות נשמרים אצל המוסד כמו כל תיק אחר. ואין התראות דחיפה, ולכן שום דבר שתלוי בזמן אינו נמסר בהנחה שההודעה תקפוץ על המסך, ובמשפחה שהפער הזה קיים אצלה זה נכון כפליים.